• Wix Facebook page
  • Wix Facebook page
     052-4790654    |    clarisa@clarisateitel.co.il

 

יש משהו אחד שאי אפשר לקחת ממני.../ מאמר ליום השואה

 

הימים הללו סביב יום השואה, לא נעימים לי עוד משחר ילדותי. הם מלווים תמיד בתחושה של אי-נוחות גדולה מאוד ואפילו רצון עז ומבויש להתחמק מלראות סרטים ותמונות או לשמוע ראיונות עם ניצולים.

ועכשיו עוד יותר... כשעומדת על הפרק ההצטרפות שלי למסע לפולין עם הבת שלי, הרגשות שלי גואים ומשתנים חדשות לבקרים. כאילו שכבר חשתי על בשרי את הזוועות (גלגול?) אז למה עוד פעם?

 

סבתא שלי עליה השלום, שהלכה לעולמה בשיבה טובה בגיל 95, כאשר מאחוריה חיים טובים ומלאים, הורישה לי בטובה בגנים תכונה, שעמלתי רבות כדי להתעלות מעליה. היא עדיין מגיחה פה ושם כמסרבת להיעלם לגמרי בניסיון להזכיר לי מה השורשים שלי, מאיפה באתי ולאן אני הולכת.

והתכונה היא קורבנוּת.

מכירים?

יהיו כאלה מבין הקוראים שיענו בכנות שכן, יהיו כאלה שלא יבינו מה פשר השאלה בכלל ויהיו כאלה שיענו בנחישות שהם אפילו לא מכירים את המילה...

אני מכירה. מכירה ממש. שנים נהגתי ליפול למלכודת של "אני מסכנה"' "קשה לי", "כואב לי", "חלש לי", "לא יכולה", "לקחו לי, שתו לי" "אבא שלי, אמא שלי" וכו'

עם הזמן למדתי שאצבע מאשימה כלפי האחר רק ממלאה אותי בחוסר אונים. כי השליטה לא אצלי. כל עוד אני מפנה אשמה כלפי משהו אחר, הוא זה שמנהל את חיי.

ואז פגשתי את ויקטור פרנקל. טוב, לא ממש באופן אישי, אלא דרך ספרו המצוין:

"האדם מחפש משמעות"

או בשמו המלא

"מבוא ללוגותרפיה: האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקסיסטנציאליזם"

דר' פרנקל, פסיכיאטר, נוירולוג ופסיכותרפיסט, שנאסר בשל יהדותו במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים, נכלא בגטו טרזיינשטאט ואחר כך נשלח אל מחנה ההשמדה אושוויץ. כתב את ספרו מיד לאחר המלחמה, והמהדורה הראשונה ראתה אור ב- 1946. הספר תורגם לשלל שפות, ונמכר בלמעלה מתשעה מיליון עותקים (!!!).

הגותו הכתה בי כמו שלא הכה בי דבר קודם לכן!

אם אדם שחווה את הזוועות על בשרו, הגיע למסקנות שהוא הגיע אליהן, אז על אחת כמה וכמה גם אני יכולה. הרי חיי לעומת חייו, הם פרוסת עוגה מתקתקה.

אז מה בדבריו של דר' פרנקל ריגש אותי כל כך?

בנסיבות הקיום האכזריות של מחנה השמדה שבו אסירים מנוצלים ככוח עבודה עד כלות כוחותיהם, ללא תזונה או תנאי חיים בסיסיים, עד שהם קורסים ומושלכים אל תאי הגזים ואל המשרפות - כל מטרות החיים הרגילות מתערערות.

נשארה רק "האחרונה בחירויות האדם" - היכולת לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות

הכול אפשר לקחת מאיתנו. הכול.

מלבד דבר אחד – העצמאות והחופש להעניק משמעות לחיים

בימים שחייתי בחוסר מודעות (כן... לא נולדתי כמו שאני היום, עברתי דרך...) חייתי את המסכנות שלי על סמך אירועי העבר. בחרתי שלא במודע להיות שם. כי מי יכול לקחת לי את החוויות שלי? מי יכול לומר לי שזה לא קרה? מי יכול להתווכח עם העובדות?

עם הפיכחון והבחירה במודעות וביכולת שלי לקחת שליטה על חיי ועל הרגשות שלי, הבנתי את מה שויקטור פרנקל, ניצול שואה, הבין כבר אז.

לי, ורק לי, יש את היכולת להחליט איזו משמעות אני מעניקה לחיים שלי. האם אני בוחרת חדשות לבקרים להיצמד לסבל או האם אני בוחרת אחרת?

להגיד לכם שזה תמיד כזה קל? אז זהו, שלא...

לפעמים בצל בשורה כזו או אחרת שהחיים מזמנים לפתח הדלת, הקורבנות צצה ועולה. (תודה סבתוש)

  • למה דווקא אני?

  • למה דווקא עכשיו?

  • אני מסכנה...

  • איך אני אצא מזה?

  • אנא רחמו עלי

  • אנא הזדהו איתי

  • אנא היו איתי שם וכאן

 

אגלה לכם סוד קטן...אני במצב כזה עכשיו...

 

ועוד יותר קשה לי לנוכח העובדה שאני מלמדת אחרים איך לצאת מזה ואני לא יכולה לעזור לעצמי.

אז אחרי שעוברת תקופת ההסתגלות, ההכרה וההשלמה שזה המצב, אני נזכרת ביכולת שלי לבחור.

וגם אז הידיעה לא עושה תמיד את ההבדל. אז אני מושיטה יד לקבל מכל אלו שמסביבי שרוצים באהבה שופעת כל כך, להעניק לי. אני בוחרת איזו משמעות לתת.

יהיה מצבכם אשר יהיה, אני מזמינה אתכם לזכור תמיד:

שאת הכול אפשר לקחת מאיתנו

מלבד את העצמאות והחופש להעניק את המשמעות לחיים.

 

אהבה גדולה

קלריסה

 

רוצים לדעת איך אני עושה את זה?

קבלו ממני במתנה תרגיל יישומי לעבודה עצמית : עשרה צעדים לצאת מזה

     052-4790654    |    clarisa@clarisateitel.co.il