• Wix Facebook page
  • Wix Facebook page
     052-4790654    |    clarisa@clarisateitel.co.il

 


"Where ever I lay my hat, that's my home."- PAUL YOUNG / מאמר לחג סוכות, תשרי תשס"ט 

 

בשעה שמן המרפסות והחצרות צומחות סוכות צבעוניות ומרהיבות, ובשעה שעם ישראל מועדים לשמחה, אני עוצרת לרגע ואוספת לתוכי את אווירת החג. יש משהו באנרגיה הסובבת את התאריך... מן הזדמנות שכזו המוגשת בפנינו לתפוס את הרגע ולבדוק איזה מסר נסתר או גלוי ישנו שם בשבילנו. 
 בראש השנה הנחוג זה מכבר, התחלנו לקרוא את התורה מחדש. אז הורגשו אנרגיות של התחדשות, של פתחון לב, של לארח ולהתארח, של סיכום השנה החולפת ושל הגדרה מחודשת לגבי השנה הבאה עלינו לטובה. מי שהשכיל להפנים אנרגיות אלו להתמזג ולזרום עמן, ודאי חש סוג מסוים של דיוק במעשיו, ו/או יתר חדות בהתכווננות למטרה. 
יום הכיפורים, יום הסליחה והכפרה, נחשב בימינו למועד היהודי הקדוש ביותר מכיל בתוכו אנרגיות מסוג אחר. יום זה מוקדש להתנקות ולהשתחררות מהרגלים ישנים ולהתחלת השנה החדשה ללא מטענים חורגים מן העבר. 
ובחג הסוכות, החל בימים אלו ממש, מצווה לשבת בסוכה. סוכה היא סוג של דיור ארעי, כלומר מקום מגורים לא קבוע, זכר לסוכות בהן ישבו בני ישראל במדבר לאחר יציאתם ממצרים. 
השנה, אמקד את חיפוש המשמעות של החג בתוך המושג בית. 
בחודשים אלו ממש אני נמצאת בתהליך של קניה ומכירה של בית ובתוך כך עלו בי מחשבות והרהורים רבים: 


  מה אני מחפשת במבנה שבו אני משתכנת? 
  האם אלו דברים כמו נוחות, יופי, גודל, התאמה לצרכים? 
  או האם אלו תחושות כמו שייכות, שלווה, בטחון, אושר, רווחה? 
  אולי זה שילוב של השניים? 


מהי באמת המשמעות של בית? 
האם הבית שלנו הוא ביתנו הפיזי על קירותיו וחפציו או שמא זה המקום אליו ליבנו חפץ להגיע? האם בית זהו המקום בו נניח את כובעינו? או שכל מקום בו אניח את כובעי, זהו ביתי?


כולנו, בהיותינו יצורים חברתיים, מחפשים להיות שייכים. וההשתייכות, אותה התחושה של להרגיש בבית , כפי שאני חווה אותה היום היא בשתי רמות עיקריות: 
1. רמת הסביבה החיצונית לנו: הבית, השכנים, העיר, המדינה. 
2. רמת הזהות הפנימית שלנו: הקרבה והשייכות למי שאנחנו באמת.

 

רמת הסביבה: 
העובדה שלקח לי שנתיים למצוא בית חדש לגור בו הטרידה אותי לא מעט. מה היה שם בדרך שהקשה עלי לקבל החלטה? כל בית שהלכתי לראות, נפסל על הסף. בכל פעם הייתה שם סיבה כזו או אחרת שעמדה ביני לבין רכישת הבית. עד שיום בהיר אחד שמעתי את רעש האסימון נופל בשאון מחריש אוזניים. זה לא שהיה משהו לא בסדר ממשי עם הדירות שראיתי, אלא שלא היה שום דבר לא בסדר ממשי בבית הישן שלי. ויתרה מזאת, בבית הישן תחושת השייכות למבנה, לרחוב, לשכונה ולשכנים הייתה כל כך חזקה עד שנדמה היה שלא ניתן שלחזר אותה בשום מקום אחר. לא שלא רציתי בית חדש פשוט ממש לא רציתי לעזוב את הישן.


רמת הזהות הפנימית: 
במהלך חיי הבוגרים למדתי ועבדתי במספר רב של תחומים: למדתי מדעי המדינה באוניברסיטה, עיצוב פנים ואדריכלות במכללה, עבדתי במערכת של עיתון מקומי, הייתי דליית אירועים, התחלתי עסק של עיצוב מתנות ואלה רק דוגמאות מעטות...הייתה זו תקופה בחיי (ארוכה למדי...) שבה הייתי משוכנעת שיש לי בעיה חמורה בקבלת החלטות, בהתמדה ובהתמקצעות. כשפגשתי לראשונה את הלימודים בתחום הטיפולים האנרגטיים (אומגה) משהו בתחושות שלי כלפי עצמי השתנה. הרגשתי שלווה, בטחון, מימוש, שמחה, התלהבות ועוד תחושות רבות וטובות אחרות. הפעם כשנפל האסימון, הבנתי דבר אחד ענק עבורי. כל התחושות הנפלאות הללו הרגישו ביחד כמו תחושה של להגיע הביתה. 
מהי, אם כן, אותה התחושה של להגיע הביתה ברמת הזהות? 
אחרי בדיקה ואיסוף תובנות התברר לי שכל מה שעשיתי קודם לכן היו דברים שלא היו במתאם מלא למי שאני באמת. אולי כי פשוט לא ידעתי ממש מי אני, אולי כי כל המקומות בהם הייתי היו פשוט שלבים בחיפוש ובהגדרה העצמית. בתהליכים שעברתי עם עצמי בהם גיליתי מהן האמונות שלי ומהם הערכים שמתוכם אני פועלת, הגעתי לעסוק בתחום הפועל במתאם מלא למי שאני. זו תחושה מדהימה של אושר. זה מרגיש ממש כמו להגיע הביתה!!! 


בני ישראל ישבו בסוכות 40 שנה עד שהגיע הביתה לארץ ישראל. אני מאחלת בלב שלם לכל אחד ואחת לזכות ולהרגיש את התחושה הנפלאה של להגיע הביתה הן ברמת הסביבה והן ברמת הזהות האישית. וכל זה בהרבה פחות מ 40 שנה... 
"Wherever I lay my hat, that's my home."- PAUL YOUNG 
אהבה גדולה, 
קלריסה טייטל 


 

     052-4790654    |    clarisa@clarisateitel.co.il